<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פכ"ט</h1>
<h2>דף סד.</h2>
מאשר באנו היום בארץ גלותנו בעונות שרבו לזמן ייעוד הנביא [אשר] אמר [עמוס ח'] והשלכתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י ישוטטו לבקש את דבר י"י ולא ימצאו. ואמרו ז"ל [שבת קל"ח ע"ב] עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות לידע אם טמאה אם טהורה ואין מבין, ותי' רשב"י ח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר [דברים ל"א] כי לא תשכח מפי זרעו אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש וכו', שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ורואה ושומע אני קצת אנשי דורנו מן החולפים וההווים היום יתירו הרצועה להמון תחלה במה שכבר נאסר במנין אשר בעונותינו שרבו אין תקוה לנו למצוא מנין אחר כמוהו עד בוא משיחנו כשיגזור י"י צדקנו. יש שהתירו ונעשה כהיתר ענין גבינת הגוים. ורואה אני נלקחת היום בכל הארץ ואין מוחה. וגם אחרי כן בא חכם או חכמים להתיר דג אחד נקרא אישטוריון בארץ הלזו, אשר מעולם אנשי השם נהגו בו איסור לסיבה אשר אזכיר. לכן ראיתי לכתוב הנאמר על לשון רבותינו ז"ל תחלה על עניני הדגים ומה שבתוכם בקצרה. כי כבר האריכו בזה המחברים הראשונים. ואומר, סימני דגים כבר נתפרשו בתורה, כל אשר לו סנפיר וקשקשת מותרין לנו, וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת אסורים לנו. וארז"ל בחולין פרק אלו טרפות [ס"ו ע"א], אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והאפין, מותר. והם מיני דגים קטנים. לפי דעת גאונים, יש לו עכשיו כלומר בים, ועתיד להשירן, בשעה שעולה מן הים. כגון אקונס ואטונס ואכספטואס, שכולן לשון פרסי הם. והם כמו הדג שקורין וואייראט שמשיר קשקשיו כשעולה מן הים, מותר. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש שיש סנפיר ואין לו קשקשת. וזה פסק גמור הוא. וכן דעת הר"ם, ואמר בדגים [יש] שני סימנים, סנפיר וקשקשת. סנפיר הוא שפורח בו. קשקשת הוא שדבקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אין לו עכשו ולכשיגדיל יש לו, יש לו קשקשת כשהוא בים וכשעולה הוא משירן הרי הוא מותר. ומי שאין לו קשקשים החופין את כולו ואין לו אלא סנפיר אחד או קשקשת אחת הרי זה מותר. כתב ר' מנחם בר' שלמה, קרבי דגים סימניהם כסימני בצים. כל הטהורים ראשן אחד חד וראשן אחר כד. אבל הטמאים יש מחלוקת בין המפרשים. יש מי שאומר שכולן שני ראשיהם כדין או חדין ואין בהם דומה לטהור כלל. ואם כן ניקחין מן הגוים בסתם. ולא עוד אלא שאם נסתפק לנו בדג זה אם טמא אם לאו, כגון שאין לו עכשו קשקשת אלא שאנו מסופקים אם היתה לו ונפלה הימנו או אם היה עתיד לגדלה אחר זמן נבדוק בבציו ואם בציו על תכונה זו טהור. וכן דעת הראב"ד. וסוגיא דע"ז [מ' ע"א] מוכחת כן, שהעמידה רבינא בשנימוחו. אבל בתוספות חולקים בה לדמותם לסימני ביצים מכל וכל, כלומר שיש בטמאים דומים לטהורים ואין סומכין על הסימנין ואין ניקחין מן הסתם אלא מן המומחה, ר"ל ישראל הבקי. ואם לקחן מגוי צריך שיאמר לו של דג פלוני טהור הוא הכל כמבואר בבצים. והם מפרשים שהסוגיות חולקות זו עם זו, ורבינא דאוקמה בנימוחו, הא לא נימוחו סמכינן אסימנין, חולק הוא עם רבי זירא שתירץ כאן סימנין לאו דאורייתא. ואין סומכין עליהם ופוסקים כרבי זירא. ואע"ג דרבינא בתרא, משום דהכא הוה ליה דוכתיה. ועוד דרבי זירא טעמא דמסתבר קאמר. כלומר דאי לא תימא הכי שמנה ספקות ליבדוק בביצה דידהו. גם דעת הרי"ף נראה כן, שהביא שם בע"ז השמועה בסתם, ר"ל קרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה, ולא הזכיר קושיא דליבדוק בבצים דידהו ולא תירוצא דבנימוחו. ובפרק אלו טרפות הביא זו של סימנין לאו דאורייתא. ויש מפרשים שהסוגיות חולקות, ופוסקים כרבינא דהוא בתרא וסומכין על סימנין. ודברים רחוקים הם. עכ"ל רמב"ש. וכבר אמרו רבותינו [שם] ז"ל שדגים טמאים ראשן חד ואין להם חוט השדרה, והדגים הטהורים רובן אין ראשן חד. ויש מי שכתב שכל דג שאין ראשו חד ויש לו שדרה אע"פ שלא נמצא לו קשקשת מותר, בידוע שהיה לו והשירה או לא גדלה עדיין. ודעת המורה הזה בטל במיעוטו, כי רוב הגאונים והמחברים לא יסכימו עליו. ואם יש כאן חתיכות דגים, ויש באחת מהן קשקשים, אם החתיכות שוות ונראה התדבקותם יחד בתחלה, כולן מותרות, שחזקה מדג אחד היו. ואין לנו לומר זו מדג טהור וזו מדג טמא, שהחתיכות מכוונות. ואם לא היו מכוונות, את שנמצאו בהם קשקשים מותרות והשאר אסורות ואפילו היו כולן מלוחות בגרב אחד. וזה שאמרנו הוא להתיר החתיכות עצמן, אבל להתיר צירן, כל גרב סתום שנמצא בה דג אחד, ואפילו קטן מאד, או שנמצאת בו חתיכה אחת שבה קשקשים, כל הציר שבגרב מותר, שציר דגים טמאים זיעה בעלמא הוא ואינו אסור דבר תורה, והקלו בשל דבריהם וסמכו על מה שהדבר [אינו] מצוי למלוח דג טהור ודג טמא יחד, לפי שזה צריך מליחה יותר מזה. אבל אם הגרב הוא פתוח צריך שיהיו בו שני דגים טהורים. שאם לא נמצא בו אלא אחד אולי נפל שם דרך מקרה ואין הכל אחד. וזה בשאין שם חתיכות אחרות שבהן קשקשים. אבל היו בה חתיכות או דגים שבהן קשקשים וחתיכות שאין בהן קשקשים ניכרים, הכל אסור, אפילו הציר, גזרה צירן אטו גופן. ואם יש חביות הרבה מלאות ציר, אם הן פתוחות ובאחת מהן שני דגים טהורים, כולן מותרות על ידה, הואיל ופתוחות הן, כאילו נתערבו בו, וכאחת הן. אבל סתומות כל שנמצא בה אפילו דג אחד קטן טהור מותרת כולה, והשאר אסורות עד שיהא באחת מהפתוחות שנים. דגים מלוחים טהורים שנמצאו ביד גוי מותרין, ואין לחוש שמא מלחן עם טמאים, שאין ציר של דגים טמאים אסור אלא מדבריהם, והואיל ואין מליחת הטמאים והטהורים שוה הקלו בספקן ונאמר שלא נמלחו טמאים. וטרית היא דגים קטנים שאינם מלוחים. שאינה טרופה, ונמצאת ביד הגוי, וראשן ושדרן ניכר שהם טהורים, מותרין. וכתב רמב"ש עוברי דגים, והם הבצים, יש מי שאומר שאף דיניהם כדין הקרבים, וסוברים שאף קצת הטמאים מטילים בצים. ולא כדעת האומר דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים. ורוב מפרשים הסכימו להתירן שלא בשום סימן אף מן הגוי, שאין דג טמא מטיל בצים לעולם לדעתם אלא משריץ ר"ל שהדג עצמו נוצר במעיו, ונמצא שאין ביצת דג שלא תהיה טהורה. אבל ראוי לת"ח שלא לסמוך על זה ובבדיקה אא"כ יודע בעצמו שהוא בקי בדבר, שהדבר קרוב הרבה לטעות בו. הרי ביארנו שכל הטהורים ראשן אחד כד ואחד חד, ואין בהם אחד דומה לטמאים. אמנם הביאו בתלמוד המערב במסכת ע"ז [פ"ב ה"ט] על אחד מחכמיהם שהיה משבח עצמו בבחינתו בביצי הדגים. ואחד מחביריו הראה לו ביצי דג טהור ושאלו עליהן וטעה בדבר. [בנדפס, ולדעת האומרים שאף הטמא מטיל בצים ואחד מחבריו וכו'. ובודאי ט"ס היא]. ונסח הדברים רבי נתן אומר קומי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאים לשל טהורים, טמאים עגולים טהורים ארוכים, אחוי ליה חדא צלפיתא אמר ליה כזה מהו, אמר ליה טמא, אמר ליה לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא מפני שסופך לומר על טמא טהור. עכ"ל רמב"ש. קרבי דגים הנקראים בארץ הלזו מנודאש אין לוקחין אותן אלא מישראל שאינו חשוד. וזה בשלא אמר "אלו דגים ואלו קרביהן". אבל [אם] אומר לו "אלו דגים ואלו קרביהן" מותר ליקח אפילו מגוי ומישראל החשוד. שירא הוא שמא יתבדה ויאחז. ומן הראוי לומר שאם אמר של דג פלוני וטהור הוא נאמן, שגם הוא ירא שמא יתבדה ויאחז, שיש מכירין אותו דג וקרביו. אבל יש מי שאוסר. אמר קרבים אלו של דג טהור הם ואני מלחתים, יש מי שהורה שכל כיוצא בזה אפילו גוי או ישראל חשוד נאמן. ויש מי שכתב שאין סומכין על החשוד באומר אני מלחתים, אבל שאינו חשוד אפילו אינו מומחה סומכין על דבריו. קרבי דגים טהורים ראשן אחד כד ועגול וראשן א' חד, כסימני ביצת תרנגולת. ואין לך מהטהורים ששני ראשיהן חדין או כדין אבל בטמאים יש שראשן אחד כד וראשן אחד חד כטהורין, לפיכך אין ראוי לסמוך בסימנין אלו להתירן. ואם ראינו ששני ראשיהן חדין או ששניהם כדין, אע"פ שיאמר של דג פלוני וטהור הוא או אמר "אלו דגים ואלו קרביהן", אינו נאמן, שבידוע של דג טמא הם. ואם ראשן אחד כד וראשן השני חד, אם אמר "של דג פלוני וטהור הוא" נאמן, לפי שכל הטהורים יש להם כך ואין רוב הטמאים כך. אבל עוברי דגים, והם הבצים המקובצים הנמצאים במעי הדגים, מותר ליקח מכל אדם, שכל דג טמא משריץ ואינו מטיל בצים ודג טהור בלבד הוא שמטיל בצים. והרב ר' שלמה בן אדרת כתב גבי דגים עצמם כמה יהיה לו ויהיה מותר, סנפיר אחד וקשקשת אחת, והוא שיהיה אותה הקשקשת היחידית תחת לחיו או [תחת] זנבו או תחת סנפיריו. היה במקום אחר חושש אני שמא מאחר שניצוד [עמו] נדבקה בו. ויש מן הגדולים שהורו לאיסור עד שיהיו לו שלש קשקשין, אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיר שלו. וראוי לחוש לדבריהם. והוציא דעת זו מן התוספתא [פ"ג ה"ט]. צא דקדק ותמצא. עוד כתב יש מיני דגים שאין להם קשקשים עד שיגדלו. ויש דגים שיש להם קשקשים וכשעולים מן הים משירין אותן. ושני מינין הללו מותרין, דכל שיש לו סנפיר וקשקשת התיר הכתוב. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. לפיכך מצא חתיכת דג שיש לה קשקשים אינו צריך לחזר אחר סנפיר, שבידוע שיש לו. לא מצא בה קשקשת, אע"פ שמצא בה סנפיר, הרי זו אסורה מספק. יש מיני דגים שקשקשת שלהם דקה מאד, ואינה ניכרת בהם. לפיכך כל שיש לנו ספק אם יש לו קשקשת אם לאו, אם חפו אותו בבגד או ששמוהו בכלי חרס ונמצאו בהם קשקשים בידוע שהיה לו ומותר. וכבר דרך דרך הרמב"ם ז"ל והר"ם דקוצין ושאר גאונים בתחלת דעתו, ואחר כך החמיר כדברי האומר שיהו לו שלש קשקשים במקומות הנזכרים. ובעל האסופות כתב שכבר נהגו מאז שלא לאכול דג הנקרא רום, ואולם בנרבונה היו אוכלין אותו. והיו נותנין בו סימן [חבקוק ג'] מן רום ידהו נשא. ונראה בעיני שהוא אסור, מפני שהוא נגרר אחר דג הטמא שקורין קלוולאדיאה שיש לו מסמרים בגבו. ונראה לי כי שיש לו מסמרים כמו דג הטמא הנזכר. וגם נהגו מאז שלא לאכול דג הנקרא אשטוריאון, אע"פ שמוצאים בו קשקשים, שמעתי וקבלתי שגזרו עליו שלא לאכלו מפני דג אחר ששמו כך, והוא טמא כי אין לו סנפיר וקשקשת. אבל שמענו כי בברצלונה אוכלין אותו. ואין אדם רשאי לשנות המנהגים שנהגו הראשונים, כי לצורך גדול נהגו. ואע"פ שאין אנו יודעים למה נהגו, הם היו יודעים הטעם למה נהגו בו איסור. והפורץ גדר המנהגות ישכנו נחש, והמחזיק בהם נקרא חסיד, וגודר פרץ וגבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך. והמחמיר תבוא עליו ברכה. הנה כל רואה ויודע דברי החכם הזה ודברי רבותינו ז"ל שכתבו בכמה מקומות שאסור לשנות המנהג, איך יבוא עתה ויתיר מה שאבותינו נהגו בו איסור לעולם. הטובים אנחנו מן הראשונים, שאם היו מלאכים אנו בני אינש, ואם היו בני אינש אנו חמורים בערכם, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר אבל כשאר חמורים. אי שמים. מדוע נבוא אנחנו בגאון לבנו להתיר מה שאסרו קדמוננו בשביל לרדוף אחר תאות נפשנו המונעת שלמות שכלנו. ולחושק אין לו עינים לראות את הנולד, שמא ירבו המתפרצים ויבואו ויתירו מדבר לדבר. ואולי יבוא אחר להתיר יין נסך ודברים אחרים, ויביא להכעיס כל חסיד וירא אלהים, שיאמר לו "יהא רעוא דתשרי תרבא". ויש לנו ללמוד מדברי רבי יוחנן [פסחים נ' ע"ב]. דבני בישן נהגו דלא אתו מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן, מאי, אמר להו כבר קבילו עליהון אבהתכון וכתיב [משלי י"א] שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, ותניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, אמר רבי יהודה בכותאי מאי טעמא משום דמסרכו ומדמו מילתא למילתא ואתו למשרא איסורא. ולאו כותאי בלחוד אמרו דאסור למשרא להו אלא כל מקום שאינן בני תורה. כדתניא רוחצין שני אחין כאחד ואין רוחצין שני אחין כאחד בכבול ומעשה ביהודה והלל בני רבן גמליאל שרחצו שניהם כאחד בכבול ולעזה עליהם כל המדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך, ונשמט הלל ויצא לבית החיצון, ולא רצה לומר להם מותרים אתם.
